ירקונה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' צרכי ואח'

החלטה

בפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בכפר-סבא, אשר ניתנה ביום 6.9.09. הבקשה הוגשה ביום 3.3.10.

בהחלטה מיום 6.9.09 נשוא הבקשה, נדחתה בקשת המבקשת לביטול פסק-דין חלקי אשר ניתן על ידי בית משפט קמא ביום 30.6.09, בהעדר תגובה מטעם המבקשת.

טענות הצדדים

לטענת המבקשת – למרות שתוצאת פסק הדין החלקי אשר ניתן ביום 30.6.09 במעמד צד אחד הינה מרחיקת לכת, פסק הדין אינו מנומק, והמבקשת זכאית ליומה בבית המשפט. על כן, לטענתה, סיכויי הערעור גבוהים. ב"כ המבקשת מודה כי טעה שעה שהגיש את הערעור על החלטת בימ"ש קמא מיום 6.9.09 כערעור שבזכות ולא ברשות, אלא שלטענתו למשיבים לא נגרם כל נזק הואיל והם ידעו כי בכוונת המבקשת להשיג על פסק הדין וההחלטה של בימ"ש קמא.

לטענת המשיבים 1-4 – על המבקשת היה להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש קמא עד ליום 7.10.09. המבקשת לא פרטה כל טעם מיוחד להצדקת הארכת המועד ודין הבקשה להדחות. לאחר שבקשת המבקשת לביטול פסק הדין החלקי מיום 30.6.09 נדחתה בהחלטת בימ"ש קמא מיום 6.9.09, הגישה המבקשת בבימ"ש קמא בקשה לעיון מחדש והארכת מועד להגשתה. בקשה זו נדחתה בבימ"ש קמא ביום 22.10.09. ביום 1.11.09 הוגשה הודעת הערעור.

המשיבים 5-6 הודיעו כי הם משאירים את ההחלטה לשיקול דעת בית המשפט.

דיון

בהתאם לתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, רשאי בימ"ש להאריך את המועד להגשת בקשת רשות ערעור "מטעמים מיוחדים שיירשמו".

הטעמים המיוחדים ייבחנו בכל מקרה לגופו כאשר ביהמ"ש במסגרת שיקוליו יבחן את "הסיבה לעיכוב בהגשת ההליך, את משך האיחור, קיומו של 'הליך תלוי ועומד', מהות ההליך, הסתמכות בעל הדין שכנגד וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך הערעורי לגביו מתבקשת הארכת מועד (בש"א 482/08 פיכמן נ' כונס הנכסים הרשמי (מיום 28.1.08, פורסם באתר "נבו", בע"מ 2205/09 פלונית נ' היועמ"ש (מיום 22.4.09, פורסם באתר "נבו").

עוד נקבע בהלכה הפסוקה כי ""טעם מיוחד" אשר מצדיק את הארכת המועד הינו קיומן של נסיבות חיצוניות שאינן בשליטת בעל הדין, ואילו כאשר טעמי היאחור נעוצים בבעל הדין עצמו או בבא כוחו, אין צידוק להאריך את המועד שהוחמץ" (רע"א 10436/07 ציון נ' בנק הפועלים בע"מ (מיום 28.4.08, פורסם ב"נבו").

בית המשפט העליון חזר על הלכה זו לאחרונה ברע"א 3005/10 כנעאן נ' דהן (מיום 22.4.10, פורסם ב"נבו").

לגופו של ענין

בעניינינו, המבקשת לא הצביעה על כל טעם לאיחור בהגשת הבקשה, מלבד טעות שבדין של בא כוחה. כאמור בפסיקה לעיל, טעם זה כשלעצמו אינו מהווה צידוק להארכת מועד.

המבקשת ביקשה להסתמך על החלטת בית המשפט העליון מיום 29.1.02 בע"א 9073/01, אלא שאין הנדון דומה לראיה. אמנם, שם התקבלה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור, חרף איחור במועד הגשת הערעור כתוצאה מטעות שבדין, אלא ששם דובר באיחור קצר (חמישה ימים לעומת למעלה משבועיים בעניינינו), בנושא בעל חשיבות ציבורית (זכות לקבלת תגמול לפי חוק נכי רדיפות הנאצים) ולנוכח העובדה כי ועדת העררים הורתה על עיכוב ביצוע החלטתה נוכח הכוונה להגיש ערעור על החלטתה. גם החלטת רשמת בית המשפט הילון בבש"א 5431/09, עליה מסתמכת המבקשת אינה מסייעת לה, הואיל ושם דובר באיחור מזערי בן יום אחד, שלא כבעניינינו, אשר הפחית משיקול ציפיות המשיבים.

אשר לסיכויי בקשת רשות הערעור – מבלי לקבוע מסמרות, נראה כי הם אינם גבוהים. ההחלטה מיום 6.9.09 מנומקת ומפורטת, ומצביעה על הכשלים מטעם המבקשת בגינם ניתן פסק הדין בהעדר ועל הקושי לבטלו, בפרט העובדה כי המבקשת לא העלתה כל נימוק ענייני הפוטר אותה מהגשת תגובה לבקשה נשוא פסק הדין.

ויודגש, כי המבקשת ביקשה להאריך את המועד להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה מיום 6.9.09, ולא להגשת ערעור על פסק הדין מיום 30.6.09 (ר' רישא הבקשה מיום 3.3.10).

על יסוד כל האמור, דין הבקשה להידחות.

ניתן היום, כ"ה סיון תש"ע, 07 יוני 2010, בהעדר הצדדים, בסמכותי כרשמת.